טיוטא להערות של דוד ראב שהועברו בישיבת ועדת הנשיא קצב לבחינת שיטות המשטר והבחירות בישראל שהתקיימה ב-7/6/06 בעד בחירות איזורית אישיות
 
אני כאן יוצא מתוך נקודת המבט של האזרח הפשוט והבלתי מקושר.  ואני יוצא נחרצות נגד ההצעות לאיזורים רב-נציגיים או בחירות איזוריות-יחסיות.  אני מאמין שמה שרצוי לישראל הן בחירות איזוריות אישיות.
 
 קשה מאד לתאר למי שלא חווה משהו איך זה מרגיש עם אותו דבר. למשל, קשה מאד לתאר למי שגר ליד קו המשווה מה זה שלג, איך הוא נראה, איך המרגש כשהוא יורד על הפנים, וכו'.  ולכן, אני חושב שקשה להרבה ישראלים להבין באמת מה זה ייצוג אישי, מה הם יתרונותיו, איך זה באמת עובד, ומה באמת גורם לכך שזה יעבוד. כי לדעתי, זה הרכיב המרכזי ביותר החסר בשיטה הקיימת, ולקונה (lacuna) זו היא היא שגורמת לחוסר ה-accountability, חוסר האימון, והחולשה שממשלנו סובל ממנו, ושהפתרונות הרב-נציגיים אינם פותרים.
 
ולכן, ברשותכם, אני רוצה לקחת את הדקות הבאות לנסות להמחיש לכם מה זה ייצוג אישי אמיתי ומה באמת גורם לכך שיהיה ייצוג כזה.  אני מכיר ייצוג כזה יד ראשונה כי בארה"ב הייתי מעורב בשדולה הפרו-ישראלית האיזורית וגם הכלל-ארצית בהיותי חבר הוועד הפועל של אייפק וראיתי מבפנים איך עובדים חברי קונגרס ומשרדיהם.
 
ראשית וראשונה, כל נציג בקונגרס האמריקאי חייב לגור באיזור אותו הוא מייצג או היא מייצגת.  הוא חוזר לביתו כל סוף שבוע ונמצא באיזורו לפחות שלושה ימים בשבוע ובחגים ובחופשות בין מושבי הקונגרס.  ובכך, הוא חייב להרגיש את החיים כמו ששכניו מרגישים.  לנסוע באותם פקקים, לנשום את אותו אוויר, לשתות את אותו מים, להשתמש באותם בתי ספר ואותם שירותי עירייה, אותם שירותי בריאות, אותה משטרה, וכו'.  הוא הולך לאותו מכולת, קולנוע, ומופעים ציבוריים כמו שכניו.  ילדיו משתתפים באותם פעילויות כמו שאר ילדי האיזור.  הוא חווה את החיים של אזרחי איזורו.  הוא מצוי באיזורו והוא נגיש. שכניו רואים אותו, מדברים איתו, אומרים לו מה מעיק להם.
 
ולא רק זה, אלא שניתן לכל אזרח מן המניין לראות ולפגוש את הנציג בכל מיני אירועים מקומיים, לא רק כמה חודשים לפני הבחירות אלא במשך כל השנה.  הנציג דוקא מחפש אירועים להופיע בהם והזדמנויות לפגוש את האזרחים.  בבתי ספר, בחוגי בית, בחנוכת בניינים ציבוריים או אנדרטות מקומיות, ובנשפים של ארגונים ללא-מטרת רווח, וכו'.  נציגים אפילו יוזמים מעצמם town hall meetings, סתם אסיפות פתוחות לציבור, לא בכדי לנעום ולהתנשא אלא פשוט בכדי לשמוע מה מציק לציבור, ומה הם רוצים שיעשה עבורם בכדי לשפר את חייהם.
 
לכל חבר קונגרס יש משרד באיזור הפתוח לקהל.  יש לו צוות שמקבל כל אזרח, מקשיב לבעיותיו הקשורות לתפקוד הממשל, ועוזר לפתור אותן.  לא צריך להיות מקורב לחבר הקונגרס, תורם, פעיל במפלגתו או אפילו חבר במפלגתו.  פשוט צריך להיות תושב האיזור.  המשרד שלו ממש משרת את הציבור.  והאזרח האמריקאי יודע שיש כתובת, יש אל מי לפנות, יש מישהו שתפקידו הוא ממש לייצג אותי ולעזור לו בתוך הממשל ולהיות קשוב לבעיותיו.  כל אזרח אמריקאי יודע שאם פקיד ממשלתי כלשהו מתנהג כלפיו בצורה קשוחה מדי או לא הוגנת שהוא יכול בבטחון מלא להצהיר בפני אותו פקיד: “I’m going to call my Congressman!” ושיש לזה משמעות.  וזאת תחושה שמאד חסרה כאן בארץ.  שאין אל מי לפנות.  שאין מישהו שתפקידו הוא להיות קשוב אלי, האזרח הפשוט.  זה לא פלא שכל אמריקאי העולה לישראל מרגיש את החסר הזה יותר מכל פגם אחר בשיטת המשטר כאן.
 
חברי קונגרס הם מאד קשובים גם לדיעות בוחריהם בנוגע לכל חקיקה מוצעת.  תושבים יודעים שהם יכולים להתקשר למשרד של הנציג בכדי להביע עמדה, ושדעותיהם נלקחות בחשבון.  כי בכל משרד יש מישהו שרושם כל טלפון, פקס, ואימייל בנוגע לכל דבר חקיקה או כל אישיו ורושם האם השיחה או ההתכתבות היתה בעד או נגד.  אני לא נאיווי כזה שאחשוב שהנציג פועל לפי התוצאות האלה, אבל אני לא כזה ציני שחושב שתוצאות האלה אינם נשקלות ברצינות.  כי אני יודע שהם כן.
 
ולמה הנציג האמריקאי עושה את כל הדברים האלה? למה באמת אכפת לו ממה שאזרח זה או אחר חושב?  למה הוא כל כך זריז לעזור בפתירת בעיות בוחריו.  תאמינו לי שזה לא בגלל שחבר קונגרס הוא יותר אלטרואיסטי או פחות שקוע בעצמו או פחות עסוק מעמיתו הישראלי.
 
לדעתי, זה למעשה בגלל דבר אחד.  זה בגלל שהתמריצים שלו מתיישרים עם הצרכים של בוחרי איזורו.  בכדי שיוכל להיבחר מחדש—והלא זאת המטרה העיקרית של כל פוליטיקאי—הוא אישית (לא מפלגתו, אלא הוא אישית) זקוק לכל קול וקול—לא של חברי מרכז מפלגתו, אלא של תושבי איזורו.  ולכן הוא צריך ליצור קשר אישי עם כמה שיותר בוחרים באיזורו.  ואם אינו משרת טוב את ציבורו, לא יהיה קשה ליריב חדש, או מבתוך מפלגתו או ממפלגה יריבה, לבוא ולדחוף אותו החוצה.  ואם הוא אינו בונה גשרים לכל קבוצה וקבוצה ומנסה להבין את צרכיהם ולשכנעם שהוא יידע לייצג אותם הכי טוב—יריבו יעשה זאת ויגנוב את הקולות האלה.

(אגב, אני כבוחר לא אכפת לי מי מייצג אותי—גבר או אשה, יהודי או ערבי, שומר מצוות או לא שומר מצוות.  זה ממש לא משנה לי. מה שחשוב לי הוא רק שהנציג יבין את מה שחשוב לי ויהיה מוכן להילחם עליו עבורי בכנסת ובממשל. ודווקא בגלל זה שאנו חברה בעלת כל כך הרבה קבוצות שונות, אם היו לנו נציגים כאלה שאינם רואים את עצמם שמייצגים רק קבוצה ספציפית בעלת אג'נדה צרה מאד אלא שמבינים שחייבים להבין יותר טוב ולייצג קבוצות השונות מהם, נגיע גם לייצוג יותר טוב וגם להבנות בין-קבוצתיות יותר טובות לעומת השסעים שהשיטה הנוכחית—ולמעשה כל שיטה של בחירות יחסיות—מנציחה ומגבירה.)
 
ולכן, אני רוצה להפציר בכם עמיתי, שנשים את טיב הייצוג שאני תיארתי כמטרה, ונבנה  שיטת בחירות שתיישר את מטרות הנבחר עם אלה של הבוחר ושתצמיח נציגים טובים שיודעים לייצג מגוון של דעות וצרכים.  ולדעתי, זה יכול לבוא רק על ידי בחירות איזוריות אישיות.